אנוכי מרקו אריה רוצה לספר קורות חיי בזמן מלחמת העולם השנייה
נולדתי בשנת 1930 בבית היולדות שבעיר יאסי ברומניה לאחר הלידה ובמשך 8 שנים גדלתי בעיירה פודולויי שמרוחקת מהעיר יאסי כ-20 קמ בעיירה זו חיו בה גויים ויהודים הרוב היה יהודים. אבא שלי היה סוחר ואמא שלי היתה תופרת והנוצרים היו באים לאמא שלי לתפור בגדים לאיכרים ויחסינו איתם היה לנו טובים.
הייתי בן יחיד גדלתי אצל הסבתא בגיל שלוש למדתי בחדר ואז הלכתי לבית ספר אידיש ולמדתי עם גויים ואז עשיתי מעשה קונדס בבית הספר עם מפתח ומסמר והכנסתי ראש של הגפרורים ונתתי מכה וזה היה עושה כמו פצצה ובגלל מעשה זה גרשו אותי מהבית הספר האידיש לאחר מכן עברתי לבית ספר רומני ושם למדתי עם גויים אחד החברים הגויים שם אמר לי שישלח אותי לנהר ששמו בוג ואני אמרתי לו חתיכת רומני ראש של כלב.
בשנת 1940 בעת היותי בן 10 הגיעו חיילים גרמנים לעיירה שלי והחרימו את בית הספר שבו למדתי לצורך הפיכתו למחנה צבאי. אני נאלצתי למלא את כל בקשותיהם ודרישתם של החיילים הגרמנים נאלצתי להביא ולסחוב עבורם דברים שונים בתמורה קיבלתי לעיתים לחם.
 |
| תיחת דלת של קרון של רכבת המוות מיאשי |
בערך בשנת 1941 לפני הפוגרום ביאסי כונסו כל הגברים של העיירה פודוליי שהיו בני 18-50 לבית הכנסת שהיה ברחוב בו אני גרתי עם משפחתי והיה סמוך לביתי מי שלא הגיע לבית הכנסת הוכה נעצר ברחוב והובא בכוח לבית הכנסת.
בבית שלי שהיה סמוך לבית הכנסת שברו הגרמנים את החלונות ואת כל התאורה כדי שלא נבחין במה שקורה בחוץ. ואז הגרמנים אמרו לנו
 |
| ריכוז יהודים בעת פוגרום ביאסי |
אחרי כמה זמן רצו לעקור אותנו וגם יהודים מפולניה ואחר כך מהולנד ומבלגיה והביאו אותם לאושוויץ ואז אנחנו ואבא שלי שהיה לו קשרים עם נוצרים הלך לקרוא לאחד מהחברים שלו והוא המיס את כל הציוד ואבא שלי עלה על העגלה כדי להציל את מה שהיה לנו אבא שלי נסע איתו ליאסי ואני ועם אמא ושני האחים שלי כנסו אותנו ברחוב גדול. על המשאית הסיעו אותנו ליאסי בעמידה והיינו ליד אמא שלי ואמא שלי צעקה זוזו זוזו הילדים עומדי למות כדי שיהיה לנו אוויר שלא ניחנק
 |
| טבלת זיכרון בבית הקברות ביאשי לנרצחי הפוגרום |
בתקופה זו הייתי בן 13-14 הייתי ילד מפותח והחיילים היו תופסים אותנו ולוקחים אותנו לעבוד באיזו חווה לא רחוקה מיאסי שם עבדנו בקטיף בחקלאות ובאיסוף אפונה בתמורה לעבודה קיבלנו אוכל. אם ילד היה מסרב לעבוד היה גויי רומני עם מקל שהיה מרביץ לו עד שיתחיל לעבוד. לא פעם נאלצתי להתחזות לנוצרי בתקווה שאולי הדבר יעזור לי.
אחר כך היתה מלחמה גדולה בשנת 1944 בין הרוסים והגרמנים שהם היו ליד העיר יאסי, באיזה יום אחד יום ראשון הלכתי לקות לחם ביאסי הרוסים התקדמו לתוך העיר והפציצו הרבה עם מטוסים אני הייתי ילד הסתכלתי איך הפצצות נופלות הבנתי שהפצצות מגיעות לארץ והן מתפוצצות. לכן ברחתי למרתף להסתתר יד עם עוד נוצרים לנו היהודים היה אסור להסתתר במרתף כולם היו מבוהלים המטוסים ערו אחר כך הכל חלף יצאנו החוצ ואני רצתי החוצה רצתי הביתה הייתי בהלם מוחלט רצתי ורצתי והדרך נראתה לי ארוכה מאוד לא נראה לי שאני אגיע הביתה. אחר כך יצאתי החוצה הסתובתי בעיר וליד הגעתי עד לבנק ושם ראיתי הרבה הרוגים הגרמנים והרוסים הרגו אחד את השני ואז הלכתי הביתה.
שנגמרה המלחמה גרמנים ברחו חזרה לכוון גרמניה.
ההונגרים והרוסים עשו להם מלכודת הם תפסו את כולם והעבירו אותם חזרה לכוון רוסיה ברגל. אני ידעתי שהם עשו המון בעית ליהודים הם היו מקללים את היהודים בקללות כמו יהודים ארורים אז כשהם הלכו ברגל בתור שבויים לא היה להם מה לאכול ומה לשתות אני צעקת להם גרמנים ארורים היטלר מת למרות שהוא עוד לא מת אני ידעתי את סופם.
אחרי השחרור נכנס הצבא האדום והיהודים התארגנו לקיבוצי הכשרה להגיע לאץ ישראל.אני גם כן הייתי ביניהם בגיל 13 בערך בתפקידי הייתי מכין ממלגה הייתי ילד חכם בגיל 13 כבר נהגתי בזוג שוורים עם עגלה להביא אוכל לקיבוץ אני כוונתי את השוורים כי גדלתי בעיירה וידעתי איך להתנהג עם בעלי חיים. הייתי קוצר חיטה כי מי שידע לעבוד עם חרמש קיבל חתיכת בשר נוספת. אחר כך הקומוניסטים פרקו את היבוצים וכל אחד הלך לביתו.
בשנת 1945 הבית שלנו היה כבר ביאסי כי זה המקום אליו עקרו אותנו חזרתי לבית הורים והייתי במפלגת הקומוניסטים של היהודים ב1 למאי העבירו אותנו לבוקרשט שם עלינו על אוניות ובתאריך 3 או 4 למאי הגענו לארץ לקחו אותנו לשער עליה בערך לשבוע ימים ומשם חילקו אותנו למעברות.
הייתי הולך לנמל להסתכל על היהודים שהגיעו ארצה באחד ביקורים שלי פגשתי את הוריי שהגיעו ארצה לחיילים היתה אפשרת להכנס לתוך האוניות.
שאלו אותי אם אני רוצה לגור במעברה בבאר שבע או במעברת קקון בחרתי לגור במעברת קקון כי זה היה במרכז הארץ. בזמנו היתי מבריח בצל ממעבר קקון לחיפה קג אחד של בצל היה שווה בכסף ליום עבודה. אבא שלי היה קונה בצל מערבים ואני הייתימעביר אותו לדוד שלי בחיפה למכירה אני הייתי נוסע עד לכפר הראה עם אוטובוס ומשם הייתי ממשיך עם טרמפ ברכב צבאי שנסע לחיפה וכך לא בדקו אותנו ועל ידי כך הצלחתי להבריח את הבצל ללא שיתפסו אותיץ הדוד היה מוכר את הבצל ואת הכסף הייתי מעביר להורים.
לאחר מכן שלחו אותי לשרות צבאי בסרפן- צריפין שם עברתי בסיס אימונים ברומנית ואידיש לא ידעתי עברית בשרותי הצבאי שרתתי בחיל האויר כנהג של משאית עבדתי 48 שעות ו 48 שעת הייתי בחופש.
בצבא הייתי- נהג משאים בחיל האויר.
הייתי בקורס חבלה.
הייתי בחיל שריון נהג בגיפם של פלוגת הסיור וזחלמים.
הייתי שומר ראש בשירות הבטחון הכללי.
ואת שרות המלואים שלי בשמירה על ישוים כמו מטולה.
ביוני 1956 נישאתי לדניס שעלתה אדצה מטוניס לאחר מכן עברנו להתגורר במושב גן יאשיה שם נולדו לנו 4 ילדים אברהם, רונית,דורון ובת שבע. כל חיי עבדתי בתחום החקלאות היתה לי רפת גדולה שעבדתי בה עד שנת .2002
בני הבכור אברהם שירת בחיל הצנחנים ונפל בעת שירותו הצבאי בשנת 1977.בחודש פברואר 2010 נפטרה אשתי.הקמתי רפת גדולה והייתי רפתן מוצלח. עכשיו אני בבית דוד אני בחור מוצלח קיבלתי פרס למתנדבים במסגרת הקשישים מבית דוד על כך שאני מביא נענע ולימונית לקשישים."
מידע בסיסי
שם העד- מרקו אריה
שם המראיינת- שיראל בארי
תאריך מסירת העדות-20/12/11
תאריך הלידה של העד- שנת 1930
מקום הלידה- בית היולדות בעיר יאסי ברומניה
שפת הדיבור המקורית- אידיש וגרמנית
לפני מלחמת העולם השנייה
מקום מגורם- עיירה פודולאיי
בני משפחתי- אמא אבא ואני
פרנסה- אבא היה סוחר ואמא תופרת
מקום לימוד- בית ספר אידיש ואז בית ספר רומני
יחסים עם שכנים וחברים לא יהודיים- היחסים בינינו היו מאוד טובים
תקופת המלחמה
כיצד השתנו חייך לאחר פרוץ המלחמה?
לימודים- הפסקתי ללמוד
פרנסת המשפחה- לא היה טוב הפרנסה נפגע
עזרה/הצלה
בשנת 1944 הגיע הצבא הרוסי האדום.
לאחר המלחמה
בשנת 1945 הבית שלנו היה כבר ביאסי כי זה מקום אליו עקרו אותנו חזרתי לבית הורים והייתי במפלגת הקומוניסטים של היהודים ב1 למאי 1951 העבירו אותנו לבוקרשט שם עלינו על אוניות ובתאריך 3 או 4 במאי הגענו לארץ לקחו אותנו לשער עליה בערך לשבוע ימים ומשם חילקו אותנו למעברות.
השיקום
במעברה הכרתי את אשתי דניס שעלתה ארצה מטוניס, ביוני 1956 נישאנו במעברת קקון, לאחר מכן עברנו להתגורר במושב גן יאשיה שם נולדו לנו 4 ילדים אברהם, רונית, דורון ובת שבע. כל חיי עבדתי בתחום החקלאות היתה לי רפת גדולה שעבדתי בה עד שנת 2002.
בני הבכור אברהם שירת בחיל הצנחים ונפל בעת שירותו הצבאי בשנת 1977. בחודש פברואר 2010 נפטרה אשתי.
יש לי 8 נכדים מקסימים משלושת הילדים שנותרו לי: אביעד בועז וגלעד,
נטע אביהו וגיל, אריאל ויואב.
סיכום של המראיינת
אין לי משפחה שעברת את השואה ואף פעם לא ראיינתי ניצול שואה וכיום אני יודעת סיפור של בן אדם שסיפר לי פנים מול פנים אני מרגישה יותר שותפה במה שקרה.
מסיפורו של מרקו אריה שזה סיפור אחד מתוך מאות אני לוקחת שבחיים יש קשיים אך השואה זה פעם בהיסטוריה המון אנשים עברו אותה, סבלו, בכו ואיבדו משפחה. וכיום עלו לארץ הקימו משפחה משלהם ילדים, נכדים, נינים... אנשים שיספרו את סיפורם.
