נשים בשואה וקשייהן הייחודיים

בס"ד

נושא: נשים בשואה וקשייהן הייחודיים

שאלת  חקר :תפקידי הנשים לפני השואה והשינוי שחל בתפקידים אלו במהלכה. האם היו קשיים יחודיים שהובילו להתמודדות שונה של הנשים בשואה? 

מבוא

סיפור השואה גדול ועצום ומורכב מפסיפס אנושי של פרטים ושל קבוצות: ילדים, צעירים, זקנים, נשים וגברים. העיסוק בפרטים ובקבוצות יאפשר לעצב תמונה שלמה, מורכבת וחדה יותר של סיפור השואה ולהגיע להבנה טובה יותר של הסבל האנושי, של הדילמות שהתעוררו ושל ההתמודדות עימן. שהרי, "שישה מיליון קורבנות" הוא מושג בלתי נתפס, ואין אנו יכולים להבין את משמעותו. לעומת זאת, העיסוק בפרטים או בקבוצה מוגדרת מאפשר להדגיש ולחדד פן אחד של הסיפור האנושי- הפן של היחיד או הקבוצה.

מחקר השואה מנקודת המבט המגדרית מלמד כי כמו קבוצות אחרות, גם נשים עברו חוויה ייחודית. השינויים בחייהן של הנשים בתקופת השואה, ובמיוחד בחייהן של הנשים היהודיות, היו שונים מהשינויים בחיי הגברים. חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית התפרקה לגמרי. נשים קיבלו עליהן תפקידים חדשים ונאלצו להתמודד בכוחות עצמן עם מצבים קיצוניים שלא הכירו קודם לכן. מציאות החיים בתקופת השואה יצרה דילמות שרק נשים נאלצו להתמודד אתן ואשר אופן ההתמודדות עמן היה שונה בין נשים וגברים.

אני בחרתי לעסוק בשאלה: האם היו קשיים יחודיים שהובילו להתמודדות שונה של הנשים בשואה?  ובשאלה האם היה שינוי בתפקידי הנשים במהלך השואה?

שאלה זו עלתה לי לאחר הראיון שהיה לי עם ניצולת השואה, הגברת מלכה הולנדר. לכל אורך סיפור העדות עולות דילמות קשות והתמודדויות שונות של מלכה, אמה של מלכה ושל אחותה הגדולה. מלכה סיפרה לי על איך שהיא, ועוד רבות התמודדו בדרכם הייחודית בגלל היותן נשים. דבר זה עורר בי את הרצון לדעת האם מעצם היותן נשים הם עברו קשיים יחודיים והתמודדויות שונות מאשר הגברים.

פרק ראשון: תפקיד הנשים במשפחה

א. תפקידן המסורתי של הנשים במשפחה

נשים יהודיות  במרכזה ובמערבה של אירופה, השתייכו  למעמד הבורגני, בעוד שרוב הנשים היהודיות במזרח אירופה השתייכו למעמד נמוך יותר (בורגנות זעירה). נשים רבות במזרח אירופה היו שותפות בפרנסת המשפחה. הן עבדו בעסק המשפחתי, למשל במכירת נעליים שהבעל ייצר ובתפירה בביתן. היו גם נשים שהיו להן עסקים קטנים כגון דוכנים בשוק. היו שעבדו מחוץ לבית בבתי מלאכה או בבתי חרושת, לרוב היו אלה נשים לפני נישואיהן.

במערבה של אירופה היו רוב הנשים משכילות  יותר ורבות היו בעלות מקצוע  או שעבדו בעסק משפחתי. אולם הן לא נהגו לעבוד לאחר נישואיהן. הן זנחו את הפעילות  המקצועית והקדישו את חייהן למשפחה- היה זה האידיאל של האישה והגבר  במעמד הבורגני. על הגבר הוטלה החובה  לפרנס את המשפחה ועל האישה הוטל תפקיד ניהול משק הבית ודאגה  לחינוכם של הילדים. מכאן שחלק ניכר מפעילותן של הנשים במערב אירופה התרכז במרחבן הפרטי. אולם נגישותן לספירה הציבורית הייתה חשובה. הן קשרו מערכות יחסים עם הגויים במסגרות חברתיות כגון: בית ספר, חנות שכונתית, מועדון ובילוי עם הילדים בפארק. השכלתן ונגישותן למערכות התרבות הלא יהודיות ולמוסדות בהן למדו הילדים הפכו אותן לסוכנות שינוי ראשוניות בתוך המשפחה ולכן נראה שיחול שינוי מיידי בתפקידיהן.

ב. תפקיד הנשים במשפחה עם פרוץ המלחמה

בעקבות עליית  הנאצים לשלטון הנשים עדות לשינויים ביחס השכנים. הן נחשפות לעלבונות הילדים בבית הספר.

 כפי שמופיע בעדותה של אמא בגטו:

 "בהיווכחי לדעת שבנותיי סבלו ושלא נחסך מהן לספוג עלבונות והשפלות בכל מקום ומקום התמלא לבי צער וזעם. רק חוסנֵנו הנפשי והאהבה וההרמוניה שרווחו בתוך המשפחות היהודיות הם לבדם הכשירונו להעניק לילדינו די כוח לשאת שנאה ורדיפה. באחד הימים נקלעתי לייאוש כשחזרה הצעירה מבין שתי בנותי מבית הספר, ודמעות עמדו בעיניה. היא שולחה לדרכה ואילו את שאר הילדים הוליכו אל תיאטרון ילדים או אל איזה בידור אחר.  בתי הקטנה בכתה ולא משום שלא ניתן לה לחזות במחזה. היא הלא ידעה כי אמה מוכנה להילוות אליה אל התיאטרון בכל עת. היא בכתה משום שהרחיקו אותה מן הקבוצה, כאילו אינה טובה עוד דיה להתחבר לעמיתיה לכיתה. ההוצאה מן השורות, היא שהפכה לה את החוויה הזאת לקשה כל כך. נראה לי כי גם המורה הנאצית התביישה מפעם לפעם בהיתקל מבטה בעיניה הנוגות של בתי הקטנה שכן צלצלה אלי פעמים אחדות וביקשה ממני לבל אשלח את הילדה אל בית הספר בימים שבהם תוכנן איזה בידור לכיתה.

לקראת יום האם תרגלו התלמידים שירי מקהלה שכן מימים ימימה נחגג היום הזה בחגיגה גדולה המשותפת לכל בית הספר. ביום שלפני החגיגה נקראו בנותיי אל המורה למוסיקה. 'חובה עליכן להשתתף בחגיגת בית הספר, אולם כמובן אסור לכן ליטול חלק בשירה. שהרי אינכן אריות'. הילדות מחו ודמעות נקוו בעיניהן: 'מדוע לא נוכל להשתתף בשירה? גם אנחנו רוצות לשיר בשביל אמא שלנו!' כפי הנראה מיאנה המורה להבין את רגשות הבנות. היא קימצה במילים ואמרה בנימת התנשאות:'אני יודעת שגם לכן יש אמא אבל היא הרי בסך הכל אם יהודית. ביום ההוא הן חזרו הביתה עוד יותר עצובות והמומות שכן דיברה המורה על אימן בנימת בוז כזו."[1]

העיתונות היהודית באותה התקופה אתגרה את הנשים לשמור על הרוח החיובית  במשפחה. בעקבות הצטמצמות מקורות הפרנסה העיתונות  היהודית הציעה לנשים תבשילים  לתנאי המצוקה החדשים. כפי שמספר ישראל אבירם בעדותו: "ובכלל, כושר ההמצאה של האמהות בגטו, יכולתן להכין לבני הבית מאכלים בחינת יש מאין,  ראוי כי גדולי המשוררים ישירו להם שיר הלל! צנון מרוסק על פומפיה ומבושל הפך בידיהן לאורז. עלי סלק מגולגלים ומטוגנים היו לדג פריך וטעים, ועוד ועוד, כיד הדמיון, הדאגה והמסירות הטובה עליהן". [2]

בשבועות ובחודשים הראשונים של הכיבוש נחטפו בעיקר גברים  יהודים לעבודה ונשים נותרו לבדן ללא  משענת כלכלית. יותר ויותר גברים נעדרו מבתיהם, נותרו ללא עבודה, נפלו למשכב בגלל מכות שספגו או נמנעו מלצאת מבתיהם בשל הסכנה ולכן ראו הנשים את עצמן כאחראיות להשלמת החסר. ההגנה על המשפחה ועל הבית היו ערך עליון והנשים היו חייבות להסתגל במהירות לשינויים. רבות ניצלו הזדמנויות לעבודות חדשות, כגון מילוי מקום העוזרות והמטפלות הפולניות שעזבו, הכנת סרטים עם הסימן היהודי, תפירת בגדים או ייצור מזון למכירה. גם נשים שלא עבדו לפני כן נאלצו להקדיש זמן רב יותר לענייני פרנסה. נשים אמידות פנו ללימודי מלאכה. לאחר שנגמרו כל אפשרויות התעסוקה הפכו נכסים וחפצים לאמצעי קיום והיו אלה בעיקר הנשים שעסקו במכירת החפצים. בנוסף לכך על הנשים והילדים  הוטלו תפקידים חדשים שנוצרו עם הכיבוש כגון עמידה בתור למים וללחם. כל הפניות לרשויות הגרמניות או הפולניות נעשו ע"י הנשים.

 מתוך עדותה של אינגה דויטשקרון:

"לפני עשר נשמע צלצול קצר ונמרץ בדלת. עיניה של אמי גילו לי שהיא נפחדת בדיוק כמוני. כשפתחה את הדלת עמדו מולה שני גברים גבוהים ושמנים, הביטו בה בפנים חסרות הבעה. הם לבשו בגדים אזרחיים והציגו עצמם כאנשי הגסטאפו. לבקשת אמי הראו לה את מסמכיהם וביקשו להיכנס. הם צעדו לפניה אל חדר העבודה של אבי ואחד מהם התיישב מיד ליד שולחן הכתיבה.

"היכן בעלך?"  פנה בטון סמכותי אל אמי, שעמדה מולו ואחזה בשולחן בשתי ידיה.

"אין לי מושג" השיבה בשלווה מעושה. "הוא יצא כרגיל מהבית. חשבתי שהלך לעבודה. אבל אני קצת

מודאגת כי איני יכולה להשיג אותו במקום עבודתו".

עמדתי בפחד בפתח, אך שני הגברים התעלמו ממני. "ובכן, כשיחזור הביתה אמרי לבעלך שעליו להתייצב

מיד בתחנת המשטרה שלו, מובן?" ציווה בקול נמרץ וקר, השני, שנשאר עומד כאילו ביקש להשקיף טוב

יותר על המצב. "מובן" השיבה אמי בשלווה וליוותה את שני "האדונים" לדלת. אך נדם קול הצעדים בחדר המדרגות, רצה אמי אל הטלפון "השגיחי, שמא יחזרו" קראה אלי. ובעוד אני פותחת במקצת את דלת הדירה כדי שאוכל להקשיב, חייגה אמי לבית הספר שבו עבד אבי.  "היעלם במהירות האפשרית, הם בעקבותיך" קראה לתוך השפופרת כאשר ענה אבי מעברו השני של הקו והחזירה את השפופרת למקומה. אחר כך הטילה את עצמה לכורסה והחלה מהרהרת בקול: "צריך להודיע לאוסטרובסקי, אולי יוכל להסתיר את אבא. אבל זאת בוודאי גם אבא יודע. אולי ילך אליו עכשיו. צריך לחכות ולראות. כרגע אינני יכולה עוד לעשות דבר".[3]

פרק שני: המדיניות וההתנהגות  הגרמנית כלפי הנשים

רוב היהודים האמינו, לפחות בראשית הכיבוש, שגרמנים לא יפגעו בנשים ובילדים. זו אחת הסיבות המרכזיות לבריחה מזרחה בעיקר של גברים. רוב הנשים והילדים נשארו  במקומותיהם מפני שסברו שיהיו  מוגנים מפני ההתנכלויות- סברה שהייתה מבוססת על ניסיונם ממלחמת העולם הראשונה  ועל נורמות חברתיות מקובלות.

מפני שהאמינו  שרק הגברים בסכנה הם הגיבו בדרך שמרכזה ההגנה על הגבר. עם הכיבוש ובניגוד לציפיות התנכלו הנאצים גם לנשים. הן נענשו באכזריות על הפרת פקודות ולעיתים אף נרצחו . הן נחטפו לעבודות  כפייה ולעיתים תכופות הושפלו במהלך העבודה. בנוסף בזמן חיפושים אחרי כסף ודברי  ערך לא התחשבו ברגשותיהן והן צוו להתפשט לעיני יושבי הבית. היו נשים שנאנסו בידי גרמנים כבר בחודשים הראשונים לכיבוש.

המדיניות  הנאצית לא הבחינה במטרות העל שלה בין גברים לבין נשים, צעדיהם בפרט בשנות המלחמה הראשונות נסללו באמצעות חוקים שונים, דרישות שונות ואפשרויות  שונות שמבדילות בין נשים לבין גברים. תחום ראשון שבו באה לידי ביטוי האפליה לרעה של הנשים היה בתחום השכר. בעבודות הכפייה בהם שולם שכר לנשים ולגברים, הנשים תמיד קיבלו כ-2/3 משכר הגברים.

תחום נוסף היה בנושא היחס לנשים הרות. בתחום זה יש להבחין בין המדיניות בגטאות ובין המדיניות במחנות. לדוגמא בגטו טרזין החל מיולי 1943, נקטו הנאצים במדיניות  של הפלות כפויות. מי שבכל זאת החליטה ללדת שולחה  בטרנספורט "מזרחה" עם ילדה. במחנות  רבים הפלה לא הייתה בגדר  אופציה כלל והריון דן את האישה למוות. בתהליך הסלקציה במחנות נשים הרות או  נשים עם ילדים קטנים נדונו  מיידית למוות .

היופי הנשי סייע להן במאבק להישרדות אף שטמן בחובו  סכנה. הנשים היפות היו מועדות יותר להיחטף ולסבול מהתעללויות. אך מצד שני היופי השפיע  על נכונות של זרים לסייע להן בדרכים שונות.

פרק שלישי: קשיים היחודיים לנשים והתמודדותן עימם

א. בגטאות ובמחנות

בשל תפקידן ואופיין  הייחודי של הנשים חוו הנשים  התמודדויות, קשיים ודילמות שונות מהגברים במהלך המלחמה. למרות זאת חלקן מצאו דרכים להשתתף בפעילות הציבורית בגטו- כגון: בתי תמחוי ובחיי והתרבות.

עם המעבר לגטו נקרעו  הנשים מביתן שהוא מרכז פעילותן ומוקד יוקרתן. נכפה עליהן להיפרד גם מחפצי הבית ולבחור בחיפזון את הנחוצים מביניהם. נשים שנותרו בלא בעל התקשו להוביל את מעט הרכוש ונאלצו להשתתף במאבק הקשה ולעיתים אכזרי על מציאת מקום מגורים בגטו.

נשים שתפקידן המסורתי הוא לספק אוכל למשפחתן נאלצו בגטאות לאמץ אסטרטגיות שונות  במטרה למצוא דרכים להאכיל את  ילדיהן. ניהול משק הבית בגטו, הניסיון להאכיל את משפחותיהן ולשמור על בריאות הילדים בתנאים המידרדרים תבע מהן המון כוחות ומאמצים קשים.

לדוגמא עדותה של שרה זלור- אורבך המעידה על אמה שפותחת חנות ירקות כדי להעשיר את תפריט המשפחה. " כך למשל איני יכולה להזכר כיצד עלה בידי אמי לפתוח חנות ירקות, מניין השיגה את הסחורה? כדלפק שימש לה החלון הגדול הפונה לרחוב . העוברים ושבים היו נעצרים לפני חלוננו וקונים לפעמים משהו. אנחנו לא התלהבנו מהעסק הזה והקשינו על אמא, כאילו לא היה הדבר לכבודנו. לא העלנו על דעתנו כלל, מה קשה היה לאמא עצמה לוותר על כבודה היא, למען שפר במקצת את המצב הכלכלי בבית."  [4]

ישנם מקרים בהם ויתרו נשים על חלק ממנות המזון שלהן לטובת בני ביתם. דבורה ברגר מתארת זאת בעדותה:

 "אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את הלחם שיש לנו אנחנו אוכלים, אבל אמי היתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד.

זה הגיע למצב כזה שהיא לא יכלה ללכת, והייתי מוכרחה ללכת לעבודה. אני חושבת שבזכות זה

המשפחה גם התקיימה הרבה יותר זמן. התמיכה הרגשית, וגם שכל אחד לפחות אכל את המנה שלו

ההכרחית לקיום. אמא עשתה הכל מעל ומעבר כדי לקיים את המשפחה. גם הצביון המשפחתי התקיים,

הדלקת נרות, אני לא יודעת עם מה הדליקו. שבת היתה שבת, היו פמוטים, היה קידוש".  [5]

במשפחות רבות ההורים מכרו את מנות הלחם שלהם במטרה להשיג תרופות לילדיהם החולים. האחריות על חלוקת קצבת המזון אף היא הוטלה על האמהות. לעיתים זה גרם לעימותים על רקע הרעב בין אמא לילדיה ואף בין האם לבעלה. כפי שמסופר בעדותה של פייגה פלטל: "אמי הצליחה לשמור על הלחם בהחביאה אותו מאתנו במיטה. אנחנו הילדים, ידענו את מקום המחבוא אך היא תמיד השגיחה עלינו. פחדנו לקחת אותו משום שהיא ידעה שאם נאכל אותו לא יהיה אוכל אח"כ . נשים מילאו תפקיד ייחודי בכל הנוגע לאירגון המזון ולניהולו. הייתי אומרת שאמי המסכנה, שנלקחה לטרבלינקה, הייתה גאון בדרך שהיא הצליחה לעשות זאת.  [6]

בתקופת הגירושים למחנות ההשמדה האמהות ניסו להציל את ילדיהן בדרכים שונות. היו אמהות שמילטו את ילדיהן מהגטו ומסרו אותם למשפחות נוצריות.  אחרות,  הניחו את ילדיהן על מפתני  מנזרים או בתי נוצרים בתקווה  להבעה של רחמים שיובילו להצלה.

תפקידן של  הנשים בתנועות ההתנגדות היה רב. בנוסף לתפקידי הלחימה שלהן בדומה לגברים,  הנשים שמשו כקשריות ומבריחות מכיוון שאין להן סממן זיהוי יהודי כמו ברית המילה אצל הגברים. לכן תפקיד הנשים היווה חלק משמעותי בתנועה המחתרתית ובמרידות.

ב. התמודדות הנשים עם הקשיים

אפשר להבחין בתגובות שונות מצד נשים ומצד גברים  למדיניות הנאצית שננקטה נגדם בשלבי  הגטואיזציה והשילוח למחנות.

בגטאות הנשים  המשיכו לדאוג לבישול וניקיון  בנוסף להתגייסותן לעבודה. חנה אברוצקי מספרת על התנהלות אמה בגטו:

 "בגטו התגלתה אמא במלוא תושייתה. אמא שלפני המלחמה לא ראיתיה מעולם במטבח, שמעולם לא ניקתה, כיבסה, צחצחה או הדיחה כלים במו ידיה שמרה בגטו על נקיון דירתנו בחירוף נפש ובחריקת שניים. עדיין נשארה בידינו מברשת גדולה וכבדה שמיצ'יה (המשרתת שעבדה בבית המשפחה לפני המלחמה) השתמשה בה לפעמים להברקת רצפות הפרקט. הן היו צריכות להבריק אפילו מתחת לשטיח! בימי הגטו כבר לא היו לנו שטיחים אך אמא, בעזרתו של אבא, המשיכה להקפיד על הברקת הרצפה.

פעם ביקשה אמא שאחפש בצד הפולני שעווה וקצת סבון, חומרים שיסייעו לנו לשמור על ניקיוננו

ובריאותינו. פעם ביקשה שאכנס לבית מרקחת ואקנה תכשיר נגד כינים בשיער."אמא למי יש כינים", שאלתי. "לך חנקה וגם למירשיה וצריך להפטר מהן" אך אני התביישתי לעשות זאת.אמא מצאה במקום כלשהו בגיטו פחית נפט, ומרחה את שערותיה של מרישיה בנפט עם ריח איום... " [7]

 בלודז' רק שליש מהנשים עבד טרום המלחמה, אך משנסגר הגטו רוב מוחלט של הנשים עבד בתפקידים שונים. בעקבות התפקידים נוצרה מודעות חדשה של נשים ביחס לכישוריהן- מודעות שחיזקה את ביטחונן העצמי והיוותה תמריץ נוסף לעמידתן במשימות החדשות. היו נשים  ששאבו את כוחן מן ההזדמנויות  המקצועיות החדשות שזימנה להן  המלחמה. נשים גילו כוחות שמצאו  בעצמן נוכח הסכנה, כוחות אשר  לא ידעו על קיומם במשך חייהם  הרגילים.

בגטו טרזין הגברים  והנשים חולקו בין צריפים שונים. אנו רואים כי ההתמודדות הנשית עם הצפיפות  והכיעור הייתה שונה. הנשים קישטו,  הוסיפו ליווית חן ודאגו להגיינה וניקיון במידת האפשר. מגטו טרזין נשלחו הנשים והגברים למחנה ההשמדה  אושוויץ בירקנאו. רות בונדי מתארת בעדותה את השינוי בין מראה הגברים לאחר קבלת בגדי המחנה לבין מראה הנשים. הסתגלותן של הנשים, יכולת האלתור שלהן והכישרון שלהן בתפירה עזר להן ל"הסתגל" יותר למצב החדש.

ג. מאיפה שאבו הנשים את כוחותיהן להתמודד?

בשל השוני  בתפקידי הנשים והגברים, גברים  רבים הוכו בהלם. אי יכולתם למלא את תפקידם המגדרי כמפרנסים פגע פגיעה קשה  בדימוי העצמי שלהם. כבודם של גברים  רבים נפגע גם משום שלא עלה בידם להסתיר מעיני בני משפחתם את האימה שתקפה  אותם בגלל החטיפות לעבודה או לאחר שהוכו  והושפלו. באותו זמן משימותיהן המרכזיות של הנשים הנשואות שהיו הטיפול בבית ובילדים, לא זו בלבד שלא נקטעו אלא הפכו למוקד החיים ונודעה להן משנה אחריות. המשכיות זו של התפקידים הנשיים היוותה עוגן של יציבות שאפשר את המשך תפקודן.  ריבוי הקשיים והיעדרותם של הגברים אף חיזקו את תחושת האחריות, חיזקו את ביטחונן ועודדו אותן להרחיב את פעילותן. נשים הסבירו שתחושת האימהות  שלהן היא זו שדחפה אותן לעשייה. אולם גם נשים ללא ילדים מדברות  על שביעות רצונן עקב יכולתן  לנהל את משק ביתן בצורה נאותה  בתנאים הקשים.

סיכום:

איש אינו טוען שחוויות של נשים במהלך השואה היו  שונות לגמרי מאלו של הגברים. המדיניות הנאצית כוונה כלפי כל היהודים. עם זאת  חייבים לשים לב להשלכות שנבעו מהשוני בין נשים לגברים . בשל השלכות אלה נוצרו  אצל הנשים קשיים מנטליים ורגשיים שונים מהגברים בעוד ששניהם חוו במקביל את הקשיים פיזיים. מחד, הגברים היו מותשים מעבודת כפיים קשה ומאידך נוצר להם קושי נפשי מלקיחת תפקידם בבית כמפרנסים. לנשים לא הייתה ברירה  והן היו חייבות לקחת את האחריות  על משק הבית, לצאת לפרנס את המשפחה ולהתמודד עם כל הקשיים הפיזיים והנפשיים שנבעו מכך. "...מאיזה מעיין פלאי שואבת אמי כוח לכל זה. היא האישה היפה והמפונקת, אשר לא ידעה עבודה גופנית מה היא?"שאלה אירנה ליברמן. [8]

לאחר שראיינתי את מלכה ושמעתי את סיפור עדותה הנפלא, היה חשוב לי לבדוק האם בשל היותה אישה היא עברה קשיים שונים והתמודדות שונה.

בעדותה של הגב' מלכה הולנדר, מסופר איך אמה התמודדה עם דילמות שאפיינו את התמודדות הנשים בשואה. למשל הדילמה האם להשאיר את הבנות בכפר נוצרי ולהצטרף לפרטיזנים או להשאר עם הבנות.

 לכל אורך הסיפור מוצגת התמודדות נשית איתנה של מלכה, אמה של מלכה ואחותה. לאחר העבודה הגעתי למסקנה שאכן התמודדות הנשים בשואה הייתה שונה מהתמודדות הגברים מעצם היותם נשים. האופי הנשי ויחסם של הגרמנים  אל הנשים הם שהביאו את התמודדות הנשים להיות ייחודית בשואה.

הוגש ע"י: מיטל הררי תש"ע 

ביבליוגרפיה:

*רחל הודרה,"האישה היהודייה בפולין מראשות הכיבוש ועד הגירוש לגטאות", יד ושם קובץ מחקרים ל"ב.

*נשים בתקופת  השואה", בשביל הזיכרון  מס' 16, אוקטובר 1996.

*אסתר הרצוג, נשים ומשפחה בשואה, ישראל תשס"ו.

* שני לוריא ועירית נחמני, גיבורות של יום יום נשים יהודיות בתקופת השואה, ישראל תשס"ח.