בס"ד
חסידות ספינקא
למורה: שרית שביט
מגישות: יעל לוי, עמית מאור, שקד פייגלין, עופרי רוזנפלד, ענאל שמיר
היסטורית החסידות:
מייסד חסידות ספינקא היה רבי יוסף מאיר וייס, מהעיר מונקץ'. רבו מינה אותו כאדמו"ר בשנת תר"ל(1870), אך לא הסכים לקבל את המינוי בעוד רבו בחיים. ולבסוף קיים כאדמו"ר וייסד את חסידות ספינקא, שבמרמורש. הוא הקים את החסידות בשנת תרל"ו(1876). רבה הראשון של ספינקא היה רבי נחמן כהנא, חותנו של האדמו"ר יוסף. עם פטירת רבי יוסף מאיר וייס בשנת תרס"ט(1910), יירש את כס האדמורות בנו ייצחק אייזיק וייס. בתקופתו היו יותר מ150 תלמידים חכמים בחסידות. רובם היו ממרמורש.
אחרי מלחמת העולם השנייה התפצלה חסידות ספינקא לכמה ענפים, ולכל ענף שם משפחה
שונה שמשמש כשם של אותו ענף. שמות המשפחה הם: וייס, כהנא, הורביץ. רוב יהודי ספינקא היו עניים מרודים ושפת אמם הייתה יידיש.
ספריהם
"אמרי יוסף"(של רבי יוסף מאיר וייס), "חק"ל יצחק"(שדה ייצחק בארמית, ששווה בגימטריה לייצחק אייזיק- מחבר הספר).
אידיאולוגיה+מנהגים מיוחדים
אידיאולוגיית החסידות הייתה לעבוד את ה' דרך שמחה, ריקודים ושירים, ולאו דווקא דרך ייראה.
בשנת 1935 התבקש הנגר המקומי של העיירה, "סטאן פטראש", לבנות מצבה לאחד מתושבי העיירה שנפטר. הוא בנה מצבה מעץ ובה ציור ודברי הספד משעשעים על הנפטר. הדבר התקבל יפה על ידי תושבי העיירה מתוך מחשבה שהמוות הוא חלק ממחזור החיים ואפשר להתייחס אליו ברוח טובה ובהומור. מאז הוקמו במקום כ-800 מצבות דומות ומאז שנות ה-70 של המאה הקודמת התפרסם המקום בכל העולם והפך לאטרקציה תיירותית חשובה ברומניה.
מהסיפור רואים שמאז התייחסו אל המוות כהתחלה, ולקחו אותו בהומור.
"המוות הוא בעצם התחלה וצריך לקבל אותו בשמחה ואהבה"(כך נכתב על אחת המצבות) זה סוג של אידיאולגיה.
החסידות כיום
החסידות עדיין פעילה כיום ולחסידות ספינקא יש שושלת רבנים וחצרות חסידים בניו יורק, בני ברק וירושלים.
