אויבר-רינה

אויבר-רינה

אויבר-רינה (ברומנית: Rona de Sus, בהונגרית: felsorona)
כפר כ-17 ק''מ ממזרח לעיר המחוז סיגט. רוב תושביו רותנים עם מיעוט הונגרי.

האוכלוסייה
                                        שנה          מספר         אחוז היהודים
                                                                           בכלל האוכלוסייה
                                         1910        539                   17.2
                                         1920        587                   16.0
                                         1930        410                   14.0

ראשיתו של היישוב היהודי

היהודים הראשונים הגיעו לאויבר-רינה בראשית המאה ה-יח. במפקד היהודים משנת 1728 נרשם כאן יהודי בשם יעקב שמעון, בעל לאישה ואב לשני ילדים. בשרותו היו שני משרתים. הרישום אינו מפרט את עיסוקו, אלא מוסר שהיהודי משתמט מלמלא את חובתו בתשלום המיסים. ואכן, כנראה לא החזיק כאן מעמד, שכן במפקד משנת 1735 נרשם כאן יהודי אחר בשם לאזאר, אף הוא בעל לאישה ואב לשני ילדים אך אין לו משרתים וגם בהמות אין ברשותו. במפקדים לא פורטו עיסוקם של יהודים אלה. אם לגזור גזירה שווה מכפרים אחרים בסביבה הרי עסקו גם יהודי אויבר-רינה בבישול יי''ש ומכירתו. מסתבר, שגם יהודי זה עקר מכאן וכנראה עבר לפנים המדינה, שכן במפקדים של 1748 ושל 1768 לא נרשם אף יהודי באויבר-רינה.

הקהילה התארגנה כנראה באמצע המאה ה-יט. משנת 1859 החל ברישום שיטתי של האוכלוסייה היהודית, לידות, נישואין ופטירות. לפי מסורת מקומית היה מיסד הקהילה וואלף יעגר. הוא היה בעל אחוזות, קרקעות ויערות. היה ידוע כאדם נדיב. כעשרים חתנים וכלות התחתנו בתמיכתו הכספית. רבים מאנשי הכפר היו מצאצאיו עד הדור האחרון. באויבר-רינה היו שני בתי כנסת, העתיק היה בנוי מעץ וחדש יותר מאבנים. בבית-כנסת ה''עליון'' התפללו חסידי וויז'ניץ בבית-כנסת ה''תחתון'' התפללו גם חסידי סיגט. עם ייסוד הקהילה נוסדו בה כמה ממוסדותיה, כגון חברה קדישא. בשנת תרל''ה (1875) נוסדו בקהילה שתי חברות חדשות, חברה משניות וחברה עוזר דלים, עליהן נמסר בכתבה מיוחדת בעתון ''התור'' שהופיע בסיגט.

לקהילת אויבר-רינה לא היה רב רשמי, אלא דיין. בשנות השלושים היה זה ר' מנחם שווארץ, שניספה בשואה. תשובה אליו נדפסה בשו''ת שם משמעון, או''ח סי' כו: ע''ד מה שתמה בדברי הק' ר' חיים וויטאל בהקדמתו לעץ חיים במ''ש שם שהחיוב לעסוק בסתרי תורה.

בין שתי מלחמות העולם ישב באויבר-רינה אדמו''ר בשם ר' אייזיק רובין ב''ר חיים יחיאל מדומברובה, מצאצאי ר' אשר ישעיה מרופשיץ. הוא ניספה בשואה (ראה לקלמן)

ההרכב הכלכלי של יהודי הכפר היה כדלקמן: יהודים אחדים היא אמידים, כגון אלתר טויב, שהיה סוחר עצים בקנה מידה גדול. בבעלותו היו מטעי תפוחים גדולים;  גם לאברהם ליב פרוכטר היו מטעים של תפוחים. עשרות משפחות עסקו בחקלאות זעירה, במשקי עזר ועוד. יהודים החזיקו בכפר 12 חנויות מכולת ובתי מרזח ; שלושה קצבים, שני סנדלרים, חייט אחד, כמה בעלי עגלות שהובילו חלב לסיגט. כמה סוחרי תבואה, מגדלי בקר ליצוא, פועלים שעסקו בכריתת יערות.

תלמיד חכם מופלג היה ר' צבי הירש גרטנר בן השוחט מסיטשל, שהיה גם מורה הוראה שלא על מנת לקבל פרס.
תלמידי חכמים היו גם ר' שלום גאנז ושלושת חתניו: ר' משה איציק מוסקאל , רצ"ה גרטנר הנזכר ור' אשר זעליג טאמבור , כולם חסידי וויז'ניץ ובעלי תפילה .

בדרך כלל עמדו בראש הקהילה : אלתר טויב (הוא היה גם ראש החברה קדישא) טוביה יעגר, מרדכי ווייס, שלמה יעגר, שהיה גם חבר במועצה הכפרית. גם חיים טויב היה חבר במועצה הכפרית . השוחט האחרון היה ר' יחזקאל קויפמאן, חסיד סיגט ותלמיד חכם גדול שפסק גם שאלות איסור – והיתר . ניספה בשואה .

בן יוצאי אויבר- רינה יש להזכיר את הסופר היידי וואלף. טאמבור. ספרו הראשון, "מיין היים" (סיפורים) הופיע לפני השואה (סיגט 1940). 1על-פי ספר זה פרסם יוליאן שווארץ מילון של ניבים וביטויים המיוחדים ליידיש של מאראמארוש (יידישע שפראך, חוב' 3-1, 1971, עמ' 84-76]. בשנת 1942 גויס טאמבור לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי ונשלח  לאוקראינה, שם נפל בשבי הרוסי. לאחר מכן התגייס לחטיבה הרומנית. היום הוא חי בבוקארסט.

בימי השואה

עם כניסת ההונגרים לאויבר רינה בספטמבר 1940, הלך והורע מצב היהודים בכפר. בקיץ 1941 גורשו כמה עשרות מיהודי אויבר-רינה לגליציה, בתואנה שאינם נתיני הונגריה. רובם נרצחו בקאמנץ-פודולסק וחלק הוכנס לגיטאות שבגלי- ציה. ביגיהם גם האדמו"ר ר' אייזיק רובין, שנרצח בגיטו דומברובה (מקום מולדתו) בליל שבת ה' מרחשון תש"ג, לאחר שקידש. מספרים שלפני הוצאתו להורג יצא בריקוד
של דביקות.

למחית הפסח תש"ד (16 באפריל 1944) נאספו יהודי אויבר-רינה לשני בתי הכנסת. כל הרכוש נלקח ונשדד. תהליך הריכוז ושדידת הרכוש וחפצי הערך ארך כשבוע ימים. לאחר מכן הועברו  היהודים לגיטו סלאטפינה ברכבת. האוכלוסייה  הרוחנית וההונגרית גילתה שמחה גלויה לאסונם יבל ':כניהם היהודים, אתם התגוררו כמה דורות,

שתי משפחות ברחו ליערות : שלמה יעגר, אשתו וילדיהם ואברהם ליב יעגר (שהיה רווק). שלמה יעגר ומשפחתו הסתתרי כמה שבועות. אך ימים אחדים לפני שהיהודים גורשו מסלאט- פינה פחד הגוי שסיפק להם מזונות ושידלם להכנס לגיטו. ואשם כד עשו וגורלם היה כשאר יהודי גיטו סלאטפינה.

אברהם ליב יעגר לא נשמע להפחדות והוא המשיך להסתתר ביער. אך הגויים לא שיתפו אתו פעולה. הם רדפוהו ובלשו אחריו. ואמנם עלו על עקבותיו. רותני בשם רומאניוק וכמה מחבריו התנפלו על יעגר ורצחוהו במקלות, גויים אחרים הביאו אותו לקבר ישראל.

לאחר המלחמה לא חזרו אלא מתי מספר משרידי השואה (בשנת 1947 היה מספרם 37) וכעבור זמן קצר עזבו את המקום. רובם עלו לישראל.

ביבליורגרפיה

גרינוואלד, יקותיאל יהודה : מצבת קודש, חלק א : סיגט ופלד מאראמארוש, ניו יורק תשי"ב, עמ' 67.
בן-מנחם, נפתלי : מספרות ישראל באונגאריה, ירושלים תשי"ח, עמ' 302,
Magyar-Zsido Okleveltar vol. VII Budapest 1963 pp 308. ,134

הקלידה: ה.שאוליאן